כוננות
בשובך מן השמירה, אתה מעיר אותי באלימות,
אור הפנס האכזרי שלך צורב בעיניים.
כששעטת פנימה, השארת את הדלת פתוחה,
הזרועות רועדות מפני משב הרוח הקפוא.
״הנה זה מגיע, אתה מוכן?״
זה אינו חלום: ברגע זה ממש
יש מי שתופר את המדים בקפידה,
ומי שמכין את מנות הקרב ובודק
שלא חסר בהן דבר.
יש מי שמלמד את ילדינו לירות,
ומי שישן בשעת לילה זו
בנעליו, לצד מימיות ומחסניות מלאות.
״זה מגיע, אתה מוכן?״
אבל לא כולנו מוכנים: האם יש, ברגע זה,
מי שלומד להרגיע את הכעס תוך הליכה על-פני האדמה?
מי שמחזק את היכולת להקשיב,
להשרות הקלה ותקווה?
האם יש מי שמטפח את האמון כדי לחלוק אותו
עם אנשים מפוחדים ומבולבלים?
מי מתאמן כדי לשמר את האהבה?
הבעיטה שלך מטלטלת את המיטה:
״זה מגיע, תתעורר.״
כתבתי את השיר הזה בירושלים, בשנת 2011, אחרי שקראתי ששר ההגנה אהוד ברק השקיע שישה חודשים בהכנת תוכנית להתקפה ברצועת עזה. ב2023 אנחנו קוראים שחמאס הכין את תוכניות ההתקפה בישראל במשך שנתיים.
ואנחנו, לְמה אנחנו מתכוננים? במה אנו מחליטים להשקיע את האנרגיה של חיינו? עד כמה אנחנו מאבדים את עצמנו בהסחות דעת? הבה נתייחס לתודעה וללב, באהבה וגם בחריצות.
תודה לעינאל ורדי על התרגום לעברית